פסק-דין בתיק ע"א 5473/04

1.         ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' פרקש), בו נדחתה תביעתו של המערער לצו מניעה קבוע, המונע מהמשיבה כל פעולה או מעשה, שיש בהם להפריע לשימושו של המערער בנכס הנמצא ברח' סולטאן סולימאן, המשמש לו לטענתו, כמחסן וכמקום למכירת פירות וירקות.

רקע עובדתי

2.       המערער טען בפני בית משפט קמא, כי הוא מחזיק בנכס ברח' סולטאן סולימאן, הנמצא היום בשטח התחנה המרכזית המחודשת במזרח ירושלים, ונוהג בו מנהג בעלים מזה שבע שנים בהרשאת בעל הנכס, הואקף המוסלמי.

ביום 2.3.03 הופיעו פקחי עירייה בליווי שוטרים, ובידם צו מטעם העירייה, המורה למערער לסגור את המקום בהיותו "שטח ציבורי", האסור לשימוש על-ידו. המערער הגיש עתירה מנהלית, בה נטען, בין השאר, כי לא ניתנה לו זכות שימוע. בית המשפט נעתר לעתירה, והעירייה ערכה למערער שימוע ביום 15.7.03, שלאחריו חזרה והורתה למערער לסגור את המחסן. או-אז הגיש המערער את התביעה נשוא ערעור זה.

3.       לפני הערכאה הראשונה העיד המערער, כי לסבו היה דוכן במקום במשך עשרות שנים, ולאחר פטירתו, לפני כתשע שנים, החל המערער למכור במקום פירות וירקות. המערער הודה, כי לסבו לא ניתן רישיון, וכי גם בידיו אין רישיון. הוא אף הודה, כי אינו משלם דמי שכירות לואקף, ולא הציג הסכם שכירות כלשהו, על-אף שחזר וטען כי בידיו הסכם. המערער הכחיש כי ביצע עבודות כלשהן, החוסמות את המעבר שבמקום.

          עדים נוספים מטעם המערער העידו בניגוד לעדותו, בנקודה מרכזית אחת:

          נאדר דקידאק העיד, כי לסבו של המערער היה במקום מחסן, שבו מכר בייגלעך וצחצח נעליים. כן העיד, שהציבור היה יכול לעבור במקום באופן חופשי. ועוד העיד, כי העירייה סגרה את המעבר ברשתות וכי המערער עושה כיום שימוש בשטח שבין הרשתות, שהותקנו כאמור על ידי העירייה.

           תורכי פייסל העיד, שמכר במקום בייגלעך עם סבו של המערער, ובעבר היה המקום "פתוח" כל הזמן.

          מטעם העירייה העיד מר יואל מרינוב, מנכ"ל החברה לפיתוח מזרח ירושלים. על-פי עדותו, מקור זכותה של העירייה דהיום בזכותה של עיריית ירושלים המנדטורית, אשר הייתה דיירת מוגנת במתחם תחנת האוטובוסים ואשר העיריה באה בנעליה. העירייה ממשיכה לשכור את המתחם, בין כדיירת מוגנת ובין כשוכרת חופשית, ומשלמת דמי שכירות שנתיים בדרך של קיזוז תשלומי הארנונה של הואקף. השטח עליו השתלט המערער שימש כמעבר ציבורי ומיועד לשמש ככזה גם בתחנה החדשה. בעת תחילת פרוייקט בניית התחנה החדשה המקום היה המקום ריק ופתוח, והמערער לא היה בו. 

          יוסף בן עמי, סגן ממונה בפועל במחלקת הפיקוח העירוני העיד, כי בעת ביצוע עבודות השיפוץ על-ידי העירייה, נסגר צד אחד של המעבר בבלוקים, והמערער סגר בפח את הצד השני של המעבר והניח במקום סחורה. משהתבקש לפתוח את המעבר שסגר, בנה המערער דלת מברזל ובלוקים במקום הדלת והפח.

          מר ירון אליאס העיד מטעם המשיבה, והציג תמונה, שצילם ביום 7.5.01, ממנה עולה, כי המעבר היה פתוח באותה עת.

4.       בפסק-דין מנומק היטב קבע בית המשפט קמא, כי למערער אין זכויות במקום. אף אם לסבו היה דוכן במקום, הרי הוא הפעיל אותו באופן לא חוקי, בלא שהיה בידו רישיון ואף בלא הסכם שכירות עם הואקף. אף המערער לא הוכיח את הזכויות להן הוא טען, מכוחו של הווקף. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי המקום היה שטח פתוח למעבר ציבורי. בהקשר זה נקבע, כי במקום אחד הוצב סורג על ידי העירייה לפני שנים רבות. משהחלו השיפוצים, בנתה העירייה קיר בלוקים במקום, והמערער חסם את המעבר מצדו השני, ובאופן זה השתלט על כל שטח המעבר. המעבר היה אמור לשמש דרך גישה למחסניהם של השוכרים החוקיים במקום, ובמצב היום, אין הם יכולים לגשת למחסנים, אלא בהסכמתו של המערער ובשיתוף פעולה עמו. ועוד קבע בית המשפט קמא, כי אף שהמשיבה לא הגישה את חוזה החכירה עם הואקף, הרי שלאור מכלול הראיות שהביאה, העירייה זכאית להחזיק בנכס.

בית המשפט הוסיף והדגיש, כי אף אם נצא מהנחה, הנוחה יותר למערער, כי הוא מחזיק בנכס מכוח חוזה שכירות כדין, הרי עדיין זכאית העירייה לפנותו, מאחר שהמדובר ב"רחוב", כהגדרתו בחוק העזר.

טיעוני המערער

5.       עיקר טענתו של המערער היא, כי מכוחו של סעיף 17 לחוק המקרקעין, הנו זכאי למנוע כל הפרעה לשימושו בנכס, בהיותו מחזיק בו, אף אם אינו מחזיק כדין. זאת, על-אף שלטענתו הוא מחזיק בנכס בידיעת הבעלים ובהסכמתם.

          עוד טוען המערער, כי למשיבה אין כל זכות בנכס, ולפיכך אין היא רשאית לדרוש את פינויו.

לבסוף, טוען המערער, כי אין מדובר ב"רחוב", אלא במקום סגור מזה שנים רבות.

טיעוני המשיבה